י"ב תמוז, ה'תשל"ג

בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ שכל ענין קשור עם תורה, שנקראת בשני שמות: "תורת חיים" ו"תורת אמת".

"תורת חיים" פירושה תורה והוראה1 בנוגע לחיי היום-יום – לא רק בנוגע לימים (ומאורעות) מיוחדים, אלא כמו ענין החיים עצמו, שמתחיל מרגע לידת האדם, ונמשך ללא הפסק בכל משך מאה ועשרים שנה שנותן הקב"ה לאדם לחיות בהם עלי אדמות, ובאותו אופן היא גם "תורת חיים", הוראה וחיות ("לעבן") בחיים ("אין דעם לעבן"), שעי"ז יהי' ענין החיים באופן הראוי לשמו – חיי אדם,

ובזה גופא2 – כמ"ש השל"ה3 בפירוש השם שנקרא בלשון-הקודש: "אדם", ע"ש "אדמה לעליון", היינו, שאופן ותכלית החיים שלו הוא להיות דומה להקב"ה ("עליון"), "ולדבקה בו"4, ע"י "והלכת בדרכיו"5, להתנהג בדרך החיים כפי שהורנו הקב"ה.

והחידוש בזה – שעושה זאת בתור אדם שנברא "עפר מן האדמה"6, שזהו הפירוש הראשון בשם "אדם", ע"ש האדמה7, והיינו, שאף ש"אדמה" ("עפר מן האדמה") אינה מסוג הצומח או החי, אלא מסוג הדומם, הכי תחתון, הרי הוא עושה מזה ענין שהוא התכלית הכי נעלית – "אדמה לעליון".

וענין זה יכול וצריך להיות ע"י ההליכה בדרך שמורה תורת חיים – שהרי לא יתכן שהקב"ה שהוא יוצר האדם, יברא אותו ויניח אותו לתעות ולמשש באפילה ("טאַפּן אַ וואַנט"), אלא ברור הדבר, שמצד טובו – להיותו "עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב"8 – נתן לו מיד הוראה בנוגע לכל מאורע, ולכל יום ורגע במשך חייו, שיוכל לראות את דרכו בחיים, ע"י ההוראות של "תורה אור"9.

וביחד עם זה שהתורה היא "תורת חיים", שפועלת שחיי האדם יהיו ראויים לשמם – הרי היא נקראת גם "תורת אמת":

אין זה (כפי שיכולים לחשוב) רק דמיון ואשלי' ("איינגערעדט") כדי שירגישו יותר נוח, וכדי שלא יהיו קשיים כו', אף שהאמת אינה כן, אלא זוהי הליכה בדרך שהיא האמת לאמיתתה.

והענין בזה – כדאיתא בירושלמי10 שתיבת "אמת" מורכבת מכל כ"ב אותיות האל"ף-בי"ת,

– והרי ע"י אותיות האל"ף-בי"ת שבלשון-הקודש נברא כל העולם וכל מה שנמצא בו, ובלשון החסידות: כל סדר ההשתלשלות עם כל העולמות הרוחניים כו', כתורת הבעש"ט11 ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מהוה ומחי' ומקיים כל דבר שנמצא בעולם –

החל מהאות הראשונה, אות אל"ף (א.מת), ועד לאות האחרונה, אות תי"ו (אמת), וביניהם נקבעה גם אות מ"ם (אמ.ת), שהיא אמצע כל האותיות (כשמוסיפים למנין גם את האותיות הכפולות12 ),

כך, שתיבת "אמת" עצמה מורה שבשם זה נקרא רק דבר שאינו משתנה, אלא הוא באותו אופן מתחילת הענין, אמצעיתו ועד שבאים לסופו, ובלשון החסידות13, שאמת הו"ע ש"מבריח מן הקצה אל הקצה" ללא שינויים.

ובאופן כזה היא ההוראה של תורת אמת – שזוהי האמת לאמיתתה, שניכרת בכל ענין ומנהיגה אותו מן הקצה אל הקצה.

ב. ומזה מובן גם בנוגע למנהגי ישראל, ש"מנהג ישראל תורה היא"14 – שאפילו ענין שנקבע לכתחילה בתור מנהג, הנה לאחרי שנתקבל אצל רבים מישראל, שעושים זאת מתוך התעוררות, הרי זה גופא הוכחה וראי' שזהו האמת.

אך מיד מתעוררת שאלה בנוגע למנהג הקשור עם זכרון על ענין שאירע לפני שנים רבות, כבהתוועדות זו, שקשורה עם ענין של שמחה על גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת תרפ"ז:

מדובר אודות מאורע שאירע לפני עשרות שנים, ומאז עברו כו"כ שנים, שכל שנה יש בה תוכן כו'. ובפרט בדורנו זה, שתוכנה של כל שנה גדול יותר מאשר בדורות שלפנ"ז, שכן, השינויים שאירעו במשך השנים האחרונות מאז שהיתה הגאולה בפעם הראשונה, הם שינויים כאלו שבזמנים נורמליים אמורים להתרחש במשך כמה דורות.

ואעפ"כ, מקווים ותובעים מאלו שהתאספו להתוועדות, שתהי' אצלם שמחה אמיתית; וכמו בכל הענינים הקשורים עם קדושה – הרי זה צריך להיות (לא באופן ד"מורידין", שמחה קטנה יותר ממה שהיתה אז, אלא אדרבה) באופן ד"מעלין בקודש"15, שמחה גדולה וחזקה יותר.

ולכאורה: איך אפשר לדרוש מאדם, אפילו מיהודי, שתהי' אצלו השמחה בכל התוקף והחיות כפי שהיתה בפעם הראשונה, בשנת תרפ"ז?!

ג. ומבואר בזה בדברי בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בשם אביו16, שבשעה שמספרים סיפור, צריך לא רק לדבר, אלא גם לחזור ולחיות זאת. וכשמספרים ענין מתוך שימת-לב והתבוננות בתוכנו – אזי יש בכח לעמוד באותו מעמד ומצב ו"רעש" ("שטורעם") כפי שהי' בעבר, ואדרבה, באופן של הוספה, ובמילא מובן, שזוהי אצלו חוי' ("איבערלעבונג") אמיתית, שמביאה אותו לידי החלטה אמיתית.

וע"ד שמצינו בזכרון הגאולה הכללית של בנ"י בפעם הראשונה, "זכר ליציאת מצרים", שמיד בהתחלת חג הפסח, בעריכת ה"סדר", "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"17, והיינו, שבחמשה עשר בניסן תשל"ג (וכן בשנים שלפנ"ז) הרי הוא יחד עם בני ביתו יוצאים ממצרים!

ומסבירים לו, שאין זה ענין של תעמולה בלבד, אלא כן הוא האמת – כיון ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"17, כך, שעכשיו ישנה הפעולה שמוציאה אותנו "משעבוד לגאולה"18.

ועד"ז נעשה אח"כ בכל שאר עניני תושב"כ ותושבע"פ, ועד לענינים של מנהגי ישראל ("תורה היא") שקשורים עם זכרון – שבכחו של אדם להתבונן בענין שאירע כמה שנים לפנ"ז, ולחזור ולחיות זאת במלוא התוקף והחיות.

וכמובא שם19 הסיפור שאירע אצל הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב – שבא בהמשך ובביאור לענינים בחיי בנ"י הקשורים עם זכרון – אודות יהודי ששירת פעם בצבאו של הקיסר, שביקשו ממנו לאחרי עשרות שנים לספר חוויותיו, והתחיל לספר איך היו צריכים להתכונן לעמוד בפני הקיסר שיבוא לסקור את אנשי הצבא, וסיפר זאת מתוך חיות כו', עד כדי כך, שהתעלף מרוב אימה מפני הקיסר!

וכאשר יהודי מעמיד וקובע לעצמו תכלית, להזכר על ענין מסויים באופן שחוזר ונעשה עוד הפעם מחדש, כהלשון הידוע: "הימים האלה נזכרים ונעשים"20 – הרי מובן שיש לו גם החיות לקבל את כל ההחלטות הראויות.

ד. ועיקר הנקודה בנוגע לעניננו:

ענין המאסר הי' מצד הרדיפות על דת ישראל בכלל, ובמיוחד בנוגע לחינוך ילדי ישראל שמחנכים אותם ברוח התורה והמצוה. ומזה מובן בנוגע לביטול המאסר והגאולה – שזוהי גאולה בנוגע לענינים שרצו להפריע לו מהם, וכשיוצא באופן ש"דידן נצח"21, הרי אדרבה כו', שמוסיף בהם ביתר שאת וביתר עוז.

ולכן, יש לקבל החלטות – במלוא ה"רעש" ("שטורעם") והחיות – בכל השייך ללימוד התורה וקיום המצוות בכלל, ובענין "ושננתם לבניך"22, ובמובן הרחב – חינוך בני ובנות ישראל בדרך התורה והמצוה, תורת חיים ותורת אמת.

ובשעה שמקבלים החלטה זו "ברוב עם"23, אשר, אפילו במעמד עשרה מישראל "שכינתא שריא"24, ועאכו"כ במעמד כו"כ עשיריות בישראל, במקום זה, בבת אחת עם מקומות נוספים, שהרי מקום גשמי אינו מפסיק בנוגע לענינים רוחניים – הרי זו החלטה שמקבלים עלי' סיוע גדול מלמעלה, שיוכלו לילך "מחיל אל חיל"25 בכל עניני תורה ומצוות בנוגע לעצמו, בנוגע לבני-ביתו ובנוגע לכל הסביבה, ועד – בנוגע לכל העולם כולו,

ובמיוחד – השייך לכל הענינים הקשורים עם חינוך, החל מגיל הקטנות ועד מאה ועשרים שנה, שהרי במשך כל השנים צריך ללמוד ולהוסיף בידיעות ובשלימות, מיום ליום.

ולעשות כל ענינים אלו באופן דהולך ומוסיף ואור, ומתוך שמחה וטוב לבב, שאז – "שמחה פורץ גדר"26, כולל גם פריצת מדידות והגבלות שבעצמו מצד היותו בשר ודם, ועאכו"כ פריצת מדידות והגבלות שנעשים מצד הסביבה,

ועד לפריצת וביטול כל המדידות וההגבלות של הגלות, ע"י משיח צדקנו – שהוא מבני בניו של פרץ, שלכן נאמר עליו "יעלה הפורץ לפנינו"27 – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

* * *

ה. בכל מאורע שקורה בחיים, הנה להיותו חלק מכללות ענין החיים, הרי זה כולל כו"כ פרטים, ולכן יש צורך בהתבוננות לברר ולמצוא מהו העיקר בפרטים אלו, שרק לאחריו באים שאר הענינים, בתור ענין שני ושלישי וכו'.

ועד"ז בנוגע למאורע זה – השמחה הקשורה עם הגאולה די"ב תמוז – שהיו אז כו"כ פרטים שגרמו למאסר, שבזה קשורה גם שמחת הגאולה, שהרי הגאולה מהמאסר היא לא רק גאולת האדם, אלא גם גאולה מהסיבות שבגללם אסרוהו במאסר (כנ"ל ס"ד), כך, שיש להתבונן ולמצוא איזה פרט הוא העיקר, ואילו שאר הפרטים הם גם חשובים אבל הם באים בתור שניים ושלישיים.

ויש בזה נפק"מ למעשה בפועל – כדי לדעת באיזה ענין צריך להיות עיקר המאמץ, ועיקר התוקף והחיות בהחלטות הקשורות עם שמחת הגאולה; במה צריך להיות מונחים בעיקר (ורק לאח"ז באים שאר הענינים).

ומובן גם שכל אחד יכול להתבונן בזה ולנסות לחפש, אבל, מי שיכול לדעת את האמת בזה לתכליתו – הרי זה אותו יהודי שאצלו הי' המאסר ואצלו היתה הגאולה, שזהו בעל השמחה והגאולה. ולכן, במקום לנסות לחפש לבד – בין כל עניני תורה ומצוותי', שיש בהם תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן, ועד ל"עלמות אין מספר" (אלו מימרות האמוראים)28 – במה צריכה להיות עיקר ההחלטה, שבזה צריכה להתחיל עיקר ההשתדלות, הנה לכל לראש הדרך היא לנסות למצוא אם בעל השמחה והגאולה הורה בעצמו מהו העיקר.

ו. ובכן, מצינו זאת בא' ממאמריו – שכתוצאה מאמירת מאמר זה התחילה בדרך הטבע (כפי שאמרו זאת בפירוש) אריגת והכנת כתב האשמה, שלאחריו הי' המאסר (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז29 ):

ידוע סיפור המאסר (כפי שכבר נדפס בארוכה30 ), שבפורים-קטן שלפני המאסר, פורים-קטן תרפ"ז, נסע בעל השמחה והגאולה לעיר הבירה מוסקבא – ששם הי' המרכז של כל ההתנגדות ללימוד התורה וקיום המצוות לכל פרטיהם – ושם אמר מאמר בבית-הכנסת, למרות שהזהירוהו לכתחילה שידע שבמעמד זה יהיו נוכחים כמה מרגלים שימסרו (במקומות שמתעניינים בזה...) את תוכן הדברים שעורר ועודד את הנאספים בבית-הכנסת, בידעם שברור הדבר שענין שנאמר בבית-הכנסת במוסקבא יגיע מיד לכל בנ"י שנמצאים במדינה ההיא, שיפיקו מהם את הלימוד למעשה, מה הם צריכים לעשות, ובאיזה אופן עליהם לעשות זאת.

וכמדובר לעיל בארוכה אודות נקודת המאמר (כפי שכבר נדפס31 ) – ש"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם"32.

ומדייק בזה, ד"לכאורה ללחום עם אויב .. (ו)מתנקם צריכים בעלי כח וגבורה כו'" – אנשי צבא, שענין זה מתחיל מגיל עשרים, כמ"ש בתושב"כ33 "מבן עשרים שנה .. יוצא צבא בישראל". ואילו בפסוק זה נאמר שהדרך היחידה "להשבית אויב ומתנקם" היא – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ובלשון המבואר בתושבע"פ34 : "אין עוז אלא תורה, שנאמר35 (בנוגע למ"ת36 ) ה' עוז לעמו יתן", שהפירוש הפשוט בזה [שזה גופא מורה על שייכותו לכל אחד מישראל, כיון שלכל יהודי ניתנה התורה, עכ"פ חלק הפשט, גם אם חלק הסוד והרמז והדרוש אינו שייך לכל אחד] – שהדיבור והלימוד של "עוללים ויונקים" יפעל "להשבית אויב ומתנקם".

ועל זה בנוי כל המאמר – בהוספת פסוקים מהמגילה, שהרי אמירת המאמר היתה בפורים-קטן – שצריך לעשות זאת מתוך מס"נ, ולא להתפעל מפני איזה גזירה שתהי'.

ולא הי' צורך לפרש מהי הגזירה שאודותה מדובר במגילה:

היתה זו גזירה של מלך שהי' "מולך בכיפה"37, כך, שלא הי' צריך להתחשב בשום דבר. ואעפ"כ, מסרו בנ"י את נפשם על ההנהגה באופן ש"ישנו עם אחד .. (ש)דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים"38, כפי ש"גילה" המן.

ובשעה שאסתר המלכה רצתה לבטל גזירת המן – לא אמרה שדברי המן ("ישנו עם אחד וגו'") אינם אמת39 ; היא טענה טענות אחרות, אבל לא הפריכה את דברי המן שתיאר את בנ"י בתור "עם אחד", שבכל אופן, בכל זמן ובכל מקום, הרי הוא אותו עם, בכל הזמנים ובכל הדורות,

– לא רק כהפירוש הפשוט, שבאותו זמן הם עם אחד לעצמו, כמ"ש בפרשת השבוע40 : "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אלא כהפירוש הפנימי בזה, שמאז שנעשו לעם במעמד הר סיני הרי הם "עם אחד" עד סוף כל הדורות –

ומסבירים מיד שהיותם "עם אחד" מתבטא בכך ש"דתיהם שונות": לא זו בלבד שיש להם ענין אחד של אמונה או תורה, אלא גם הנהגותיהם בכל הענינים, כמו אכילה שתי' טיול (כל עשר הסוגים שנימנו בדברי הרמב"ם41 ), שגם הם נכללים ב"דתיהם" שבפסוק זה – הרי הם "שונות מכל עם", אע"פ שהם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים",

ובאופן שאם ישנם "דתי המלך" שהם בסתירה ל"דתיהם", ועליהם לבחור באיזה "דת" להתנהג – אזי "את דתי המלך אינם עושים".

וכאמור, שבטענותי' של אסתר בדברה עם אחשורוש, לא נגעה ב"תגלית" של המן לומר שדבריו אינם נכונים.

וגם ענין זה (הלימוד מהמגילה שלא להתפעל מפני הגזירות כו') הכניס בעל השמחה והגאולה במאמר של פורים-קטן, לאחרי האזהרה, שידע שכל מה שיאמר במאמר יועבר מיד למקום המתאים, והם יסיקו מזה את מסקנותיהם.

ז. ומזה מובן, שהנקודה העיקרית בענין המאסר והגאולה היא – להבטיח את הענין ד"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שהרי זו היתה הנקודה העיקרית של המאמר, בידעו מה תהי' מסקנתם של אלו שבידם היתה הממשלה בעיר שבה נאמר המאמר, וכפי שאכן הי' בפועל, שבכתב האשמה נזכרו גם הענינים שאמר במאמר הנ"ל.

ומזה באה גם ההוראה – באופן שחוסכים את החיפוש למצוא מהו הענין העיקרי שצריך להסיק מההתוועדות הקשורה עם י"ב-י"ג תמוז:

יודעים אמנם שצריך לקבל החלטות טובות בנוגע לתורה ומצוותי', אבל כיון ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"42, נשאלת השאלה: איזה חלק וענין עליו למצוא בתור עיקר והתחלה? – ובכן, בעל השמחה והגאולה אמר בעצמו ברבים, שזהו הענין ד"מפי עוללים ויונקים", להבטיח שיהי' אצלם הענין ד"יסדת עוז", "אין עוז אלא תורה".

ולהעיר שיש כאן פלא גדול – שהענין ד"יסדת עוז" יכול וצריך להיות לא רק "מפי עוללים", אלא גם "יונקים", שע"ד הרגיל43 הרי זה עד כ"ד חודש!

כלומר, שבנוגע להכנה והחינוך של ילד יהודי – אין להמתין עד שיהי' בר-מצוה, או עד שיגיע לחינוך, אלא עוד בהיותו "עולל", ועוד לפנ"ז, בהיותו "יונק", כבר אז צריכים להקבע ה"יסודות" ("יסדת") כדי שלאח"ז יהי' אצלו ענין ה"עוז" – "אין עוז אלא תורה".

ואין זה ענין של הידור במצוה, ולא ענין שעושים אותו בין כל שאר הענינים; בזה תלוי הענין ד"להשבית אויב ומתנקם".

וכיון שענין זה נאמר ע"י בעל השמחה והגאולה עוד לפני המאסר, ואח"כ צוה להדפיס ולהפיץ זאת בישראל בכל מקום שאפשר – הרי מובן שזוהי הוראה בשעתה וגם לאחרי זה על כל הדורות, ש"צו השעה" עכשיו [ובמיוחד בשעה שזוכרים ורוצים לקבל החלטות בקשר לימי גאולה אלו] הוא, להבטיח לא רק את החינוך לאחרי בר-מצוה, או משהגיע לחינוך, אלא מיד כשישנו "עולל", ועוד לפנ"ז, בהיותו "יונק", צריך להניח כבר את היסודות ("יסדת") שלאח"ז יהי' אצלו ענין ה"עוז" – לימוד התורה וקיום המצוות.

וזה נעשה ענין עיקרי בכלל, ובפרט בהתוועדות שבה מקבלים החלטות הקשורות עם י"ב-י"ג תמוז.

ח. ובזכרון זה יש נקודה נוספת:

בפעם הראשונה הי' מעמד ומצב ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (כהלשון הידוע44 בנוגע ל"אחד הי' אברהם"45 ), היינו, שכל המלוכה (עם כל ה"מכשירים" שלה) היתה מצד אחד, ובעל הגאולה לבדו יצא בריש גלי להבטיח את החינוך של "עוללים ויונקים", ועאכו"כ אלו שהגיעו לחינוך, שיהי' חינוך באופן של "יסדת עוז", "אין עוז אלא תורה".

ומבלי הבט על כך שבדרך הטבע לא היתה תקוה שהדבר יצליח – ראו בפועל שהי' נצחון, ועד לאופן ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"46, שהתירו לו לחזור למקומו, אע"פ שלכתחילה היו שם כל הגזירות ופסקי-דינים וכו' (כידוע פרטי המאסר והגאולה שכבר נדפסו)47.

ועד שכתוצאה מהמאסר נעשה "יתרון האור מן החושך"48, וניתוסף מנהג חדש בישראל – שיהודים מתאספים יחד בימי י"ב-י"ג תמוז ומקבלים החלטות, ומוסיפים כח ועוז ב"יסדת עוז", בלימוד התורה וקיום המצוות בכלל, ובפרט בעניני חינוך, החל מחינוך של "עוללים ויונקים".

ואם כך אירע בפעם הראשונה, כשהי' צורך לבקוע דרך והנהגה חדשה של מסירות-נפש בנוגע לחינוך של "עוללים ויונקים" – הרי זה נותן את הוודאות, שעכשיו, כשישנה כבר דרך סלולה ע"י ראש ונשיא ישראל בדורו ובדורנו זה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נקל הרבה יותר לפעול זאת בפועל – מבלי להתחשב בכל המניעות והעיכובים שיכולים להיות [שע"פ רוב הם רק בעולם הדמיון, או עכ"פ בהגזמה יתירה, ולא כפי שנראים בכל תקפם], ואדרבה, "כיתרון האור מן החושך" – להעמיד ילדי ישראל, בנים ובנות, ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"49, שהולכים בדרך התורה והמצוה.

ובקרוב ממש יוכל כל אחד לומר: "ראו גידולים שגידלתי" – מחנה של ילדי ישראל שנמצאים תחת השפעתו, באופן ישר או בעקיפין, שהעמידו אותם בדרך המלך, מלכו של עולם – שמנהיג ומוציא אותם מהגלות והולך יחד עמהם לקבל פני משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

ט. ישנו גם מנהג ישראל בשעה שמדברים באסיפת כו"כ מישראל – לומר ענין של שקו"ט (קושיא ותירוץ) בגמרא. ובהתאם לכך יש להתעכב על ענין תמוה לכאורה בגמרא, שממנו למדים הוראה ברורה עד כמה נוגע חינוך קטנים וקטנות, לא רק להם ולמשפחותיהם, אלא לכל עם ישראל כולו:

ידוע מאמר הגמרא במסכת ב"ב50 : "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו", ש"תיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", ו"אלמלא הוא נשתכח תורה מישראל" ח"ו. ומובן, שזוהי זכות מיוחדת – "זכור אותו האיש לטוב", שלכן קובעים זאת בתושבע"פ, שהתורה היא נצחית, לזכרון בכל הדורות.

והגמרא מספרת פרטי המעשה – שאין הכוונה שלפני יהושע בן גמלא לא קיימו ח"ו הציווי "ושננתם לבניך"22; ח"ו לומר כן, ובפרט כשמדובר בזמן שבית המקדש הי' קיים, וכמובא שם הפסוק51 "כי מציון תצא תורה (ודבר ה' מירושלים)", ששם שימש יהושע בן גמלא בכהונה גדולה52 ; אלא "שבתחלה (הי' הסדר ש)מי שיש לו אב מלמדו תורה (כמ"ש "ושננתם לבניך"), מי שאין לו אב לא הי' למד תורה".

ולכאורה, במצב כזה לא שייכת כבר המציאות ש"תשתכח תורה מישראל", כי, ע"ד הרגיל, כשילד הוא בגיל חינוך [שאז ישנו הציווי "ושננתם לבניך", כיון שעדיין אינו יכול לחנך את עצמו], הנה ברובא דרובא [ועאכו"כ בזמן שבית המקדש הי' קיים, שאז היו ברכות ה' בגלוי יותר מאשר בזמן הגלות] חי אביו, ובמילא מובן שאצל רוב ישראל היו הבנים במעמד ומצב ש"אביו מלמדו תורה".

ויתירה מזה מוסיפה הגמרא, שכשראו ש"מי שאין לו אב לא הי' למד תורה", "התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים", בסמכם על הפסוק "כי מציון תצא תורה (ודבר ה' מירושלים)", ולשם הביאו ילדים מכל ארץ ישראל. וכיון שכן, הרי רחוק עוד יותר המעמד ומצב של חשש ש"תשתכח תורה מישראל".

ועוד מוסיפה הגמרא, ש"התקינו שיהיו .. מכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז" – וטעם הדבר, בפשטות, דכיון שהוצרכו לשלחם מהבית, המתינו עד שיוכל להשגיח על עצמו – "ומי שהי' רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא".

ונמצא, שגם לפני תקנת יהושע בן גמלא למדו תורה לא רק ילדים שיש להם אב, אלא גם אלו שאין להם אב, שהרי היתה אפשרות להעלותם לירושלים וכו' (מלבד "מי שהי' רבו .. מבעיט בו ויצא").

ואז "בא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ולא להמתין עד שיהיו "כבן ט"ז כבן י"ז").

ואעפ"כ אומרת הגמרא, שתקנה זו הצילה לא רק את מי שהי' רבו מבעיט בו ויצא, או את מי שאין לו אב ואין אפשרות להעלותו לירושלים וכו', אלא תקנה זו פעלה "שלא תשתכח תורה מישראל"!

ומכאן רואים עד כמה נוגע החינוך של "כבן שש כבן שבע" – לא רק לילד זה או למשפחה וחוג שלו, אלא שעי"ז מבטיחים "שלא תשתכח תורה מישראל".

י. ויש להוסיף בזה:

בנוגע להתחלת הלימוד אצל מלמדי תינוקות "כבן שש כבן שבע" – מבאר רבינו הזקן בהתחלת הלכות תלמוד תורה, שגם לפני כן היו אצל התינוק עניני יהדות: "משיתחיל לדבר (בהיותו בן שנתיים53 ) מלמדו (אביו) תורה צוה לנו משה וגו'", "ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים בעל פה .. (ו)בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה" – כיון ש"בימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש (שהיתה השפה המהלכת בבית וברחוב) .. לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות, רק הקריאה בנקודות וטעמים .. כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו".

ונמצא, שכבר מגיל שנתיים התחיל החינוך באופן ש"מלמדו תורה", ואעפ"כ, אם לא יהי' מוכן עבורו "חדר" כשיהי' "כבן שש כבן שבע", קיימת סכנה "שתשתכח תורה מישראל" ח"ו!

ועאכו"כ בימינו אלו, שכדי שיהי' "אביו מלמדו תורה", צריך תחילה ללמד את האב... ועם האב קשה יותר "להסתדר" מאשר עם הילד, וכפי שרואים בפועל שנקל יותר לפעול על צעיר שיתחיל לילך בדרך התורה והמצוה, מאשר לפעול זאת אצל מי שכבר עברו רוב שנותיו והתנהג באופן אחר.

ובשעה שאצל האב חסרה הכרה זו, ועאכו"כ כשברחוב לא מדברים עניני יהדות, ויש צורך ללמד (לא רק נקודות וטעמים, אלא) מהתחלת האל"ף-בי"ת של יהדות – אזי מודגש יותר הצורך להבטיח "שלא תשתכח תורה מישראל", עי"ז שלא יסתפקו בכך שישנם ישיבות עבור "כבן ט"ז כבן י"ז", ולא יסמכו על כך שמסתמא יש לילד אב שסבו הי' שומר תורה ומצוה וכו', אלא חובה לזכור מה שפעל יהושע בן גמלא – ש"זכור אותו האיש לטוב", היום ואתמול ומחר – ש"תיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", גם בעיר שמעולם לא ביקר בה, להיותו כהן גדול52 שע"פ דין צריך לדור בירושלים (כפי שמביא הרמב"ם54 ), ששם יש "חדרים" עבור מי שאין לו אב שילמדו תורה, ואעפ"כ נגע לו לתקן תקנה – שנשארה תקנה קבועה לכל הדורות עד לימינו אלו, שהובאה לדין55 בפועל בנוגע לחיוב כל קהילה בישראל – "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".

יא. וכאמור לעיל, זכרון זה אינו כדי שיתוסף אצלו סיפור יפה, אלא זהו חלק מהתורה – הוראה בנוגע לפועל, שעליו להשתדל לעשות כל התלוי בו שתתקיים תקנה זו בסביבתו, ובכל עיר ועיר שיכול לפעול בה באיזה אופן שיהי', אפילו בעיר שמעולם לא ביקר בה.

וע"פ המדובר כמ"פ אודות דברי רבינו הזקן56 שציוויי התורה נכתבו בנוסח וסגנון שיש בו ב' פירושים: לשון ציווי ולשון הבטחה – ישנם ב' פירושים אלו גם בענין "ושננתם לבניך": אתה צריך ללמוד עם בניך, ואתה אכן תלמד עם בניך.

ואין הדבר תלוי אלא ברצונו: באם רק ירצה – בודאי יצליחו הקב"ה לא רק לקיים "ושננתם לבניך" כפשוטו, ולא רק לקיים "ושננתם לבניך אלו התלמידים" (כמ"ש בספרי22), אלא גם לקיים תקנת יהושע בן גמלא, ש"בכל עיר ועיר" שנודע לו שדרים בה יהודים, עליו לברר אם יש גם "חדר" עבור תינוק בן שנתיים ש"מתחיל לדבר", שילמדו עמו "תורה צוה לנו משה", ואח"כ ילמדו עמו את האל"ף-בי"ת של יהדות, וכאמור לעיל, שהיסודות לזה צריכים להקבע כבר "מפי עוללים ויונקים".

וכאשר יתנהג כמו יהושע בן גמלא, בודאי יצליח – כיון ש"הקב"ה עוזרו"57 וזכות הרבים מסייעתו – להיות נכלל בין אלו שהם "זכורים לטוב" לכל הדורות.

ובפרט כשיראו את הפירות בפועל – שהנה הולכים ילד וילדה שקיבלו חינוך הכשר וחינוך על טהרת הקודש ע"י השפעתו, במישרין או בעקיפין – פירות חיים, שיעשו פירות ופירי-פירות, דורות של יהודים שעוסקים בתורה ומקיימים מצוותי'.

ואז יקויים בו גם המאמר "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", "מאתיים, רוצה ד' מאות"58 – שבגלל הצלחתו בפעם הראשונה, ירצה לעשות ב"פ ככה וד"פ ככה וכו', ולעשות בכל ענינים אלו מתוך שמחה וטוב לבב.

ועד שנזכה לקיום היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"59, שאז – כדברי הנביא – "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"60, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

* * *

יג. כל האמור לעיל61 בפירוש "וירד מים עד ים"62 – הו"ע של דרשה, פירושים והסברות וכו', ולאח"ז יכול כל אחד לחשוב: מה זה נוגע במעשיו שלו?

ובכן: בהמשך להמדובר אודות ההתעסקות בענין החינוך באופן גדול ורחב, בכל עיר ועיר וכו', בהתאם לתקנת יהושע בן גמלא – יש לבאר הענין ד"וירד מים עד ים" באופן הקשור במיוחד עם עסקנות ציבורית ועסקנים ציבוריים, או אלו שיכולים להשפיע על עסקנים ציבוריים, כדלקמן.

יד. בחיי האדם בכלל, הן יהודים והן אינם יהודים, ישנה המציאות של "ים" בשני הפרטים האמורים לעיל: (א) "כל הנחלים הולכים אל הים", (ב) "הם שבים ללכת"63 – שהמים חוזרים מהים אל הנחלים.

ענין זה מצינו לכל לראש אצל מלך בישראל64 :

הדין הוא שמלך אסור בעשיית מלאכה – שהרי "כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור (אפילו בעיר קטנה) אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה"65, ועאכו"כ מלך בישראל. ואילו בנוגע להתעסקות בענינים של פרנסה – אין זה ענינו, וכיון שאין זה ענינו, הרי זה יכול להזיק לענין המלוכה, ולכן אסור לו לעסוק בכך.

ואעפ"כ, יש למלך את כל צרכיו בהרחבה, אלא שבפרט זה הוא בבחי' מקבל, והיינו, שבנוגע לכל צרכיו, מהפרט הכי קטן עד לפרט הכי חשוב, הרי הוא במעמד ומצב שמקבל זאת מאחרים (בדוגמת "כל הנחלים הולכים אל הים", שהים מקבל מים מכל הנחלים).

אלא שאינו מקבל זאת בדרך של בקשה, אלא בתור ציווי, כמובן מהמבואר בפרשת מלך שבנבואת שמואל66 שיש בה כמה פרטים בנוגע להנהגת המלך.

ולאידך גיסא, כל ההשפעות בכל המדינה מתחילים ונמשכים ע"י המלך (בדוגמת הנחלים שמקבלים מהים) – לא רק בשעת מלחמה, שאז המלך הוא זה "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם"67, ועל ידו שוללים שלל ובוזזים בז, אלא אפילו בשנים כתיקונם, בימי שלום, גם אז הסדר הוא שכל הענינים שבמדינה, עד לפרט הכי קטן, נעשים על פיו של המלך – כפי שמצינו בסיפור של יוסף, שאפילו ענינים של מזון הוצרכו להיות על ידו דוקא, כפי שאמר לו פרעה: "על פיך ישק כל עמי"68, "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו"69 – מצד היותו "משנה למלך", שנתמנה ע"י המלך.

ועד"ז מצינו אצל משה רבינו, עליו נאמר70 "ויהי בישורון מלך":

לכתחילה היתה אצל משה רבינו סברא שכשמבקשים בשר אין זה שייך אליו: כשבנ"י "התאוו תאוה" ואמרו "מי יאכילנו בשר"71 – אמר משה רבינו להקב"ה "מאין לי בשר"72, וכפי שמסביר רבינו הזקן73 שמשה רבינו טען שאין לו שייכות לענין של בשר; הוא צריך לעסוק בענינים רוחניים, ללמוד תורה עם בנ"י – בהתאם לשמו הקבוע לכל הדורות: "משה רבינו", ש"קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"74 ועל ידו לזקנים וכו' עד סוף כל הדורות. אבל כשצריכים לאכול בשר בגלל ש"התאוו תאוה" – יש לחפש זאת אצל אנשים פשוטים, עכ"פ יהודים פשוטים, אבל אין זה ענינו של משה רבינו.

אבל בפועל, הנה גם השפעת הבשר הוצרכה להיות ע"י משה רבינו דוקא75, להיותו מנהיג הדור ומלך הדור, כי, כשם שהראש שבגוף האדם נמשך ממנו חיות לכל האברים והוא המנהיג לכל האברים, כך גם ה"ראש" שבעם ישראל, המלך שבישראל, ענינו "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – בשעת מלחמה ח"ו, ויתירה מזה בשעת שלום – שעל פיו ישק כל העם, ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו; הכל תלוי במלך.

והרי זה בדוגמא לספירת המלכות, שיש בה שתי נקודות הנ"ל: (א) "לית לה מגרמה כלום"76, אלא מקבלת הכל מהספירות שלפני', וע"ש זה נקראת "כנסת ישראל"77. (ב) ואעפ"כ נקראת בשם "מלכות", ועד להתנשאות עצמית, וכמבואר בכ"מ78 בענין "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"79, שקאי על ספירת המלכות כפי שנעשית "ראש" לכל הספירות כולם, שזהו מצד הענין ד"כתר" – "כתר מלכות".

[ולהעיר גם מהידוע80 בנוגע למאסר וגאולה של רבינו הזקן, שאחת הטענות היתה על זה שאומרים ש"מלכות" "לית לה מגרמה כלום", שזה מורה עד כמה קשורים ענינים אלו ביחד].

וגם בימינו ש"אין מלך בישראל"81 (עד שיבוא מלך המשיח) – יש דוגמתו אצל פרנס של ציבור, "מאן מלכי רבנן"82, כמו רב בעיר, שאע"פ שאינו עוסק בענינים של פרנסה, ומחזיקים אותו על חשבון הקהל, הרי הוא ה"מרא דאתרא" שעל פיו ישק כל דבר – לא רק הוראה בנוגע לשיעור בתורה, אלא גם בנוגע לבשר כשר, חינוך הכשר, ועד לכל הפרטים כולם.

טו. ובנוגע לפועל ("רעדן ביזנעס"...) – יש לעורר על ענין ששייך לעסקנות ציבורית, שיש מציאות שחידשה ארצות-הברית שנקראת בשם "פעדעריישאָן"83, שגם בה ישנם שתי נקודות הנ"ל84 :

"פעדעריישאָן" – אינה כורה זהב, ואינה מדפיסה שטרות-כסף, ואין לה שייכות ל"אוצר" של המדינה; "פעדעריישאָנס" הם בבחינת "הנחלים הולכים על הים" – לאסוף כסף בכל מקום שיכולים ("וואוּ נאָר ס'לאָזט זיך"): אצל יחיד ופרט, אצל כלל, ב"פעדעריישאָן" נוספת וכיו"ב.

והענין השני ש"פעדעריישאָן" צריכה לעשות הוא – "הם שבים ללכת" – לחלק את הכסף.

ועז"נ "וירד מים עד ים" – "ים הקדמוני" ו"ים האחרון"85 :

כשם שמשתדלים בנוגע ל"ים הקדמוני", שיכנס ל"קופה" סכום כסף גדול יותר – כמו"כ צריך להבטיח בנוגע ל"ים האחרון", שחלוקת הכסף תהי' בסדר הראוי של קדימה ואיחור: מה בא קודם ומה בא לאחר זה, מי הוא הנהר הראשון, הנהר השני, נהר השלישי והנהר הרביעי, ועאכו"כ שלא להפחית מהענינים שיש להם דין קדימה ולתת עבור ענינים שהם טפלים.

ועד"ז [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: כאן מוכרחני להיות זהיר בלשוני] יש מציאות שנקראת "שר האוצר", שענינו – לא להדפיס כסף; ענין זה עושה "בנק" או משרד אחר, ואילו ענינו של שר האוצר הוא – לאסוף כסף, ולפעול שיהיו "כל הנחלים הולכים אל הים", והיינו, שכאשר הקב"ה עוזרו למצוא חן "בעיני אלקים ואדם", אזי מצליח בעריכת כל סוגי המגביות. ולאח"ז ישנו הענין שצריך לעשות עם הכסף – שזהו הענין השני של הים, שממנו נמשך ונחלק בכל הנחלים.

ועד"ז בנוגע לכל "יושב-ראש" באיזה איגוד וארגון שיהי' בארצות-הברית – שרובם ככולם מתנהלים באופן שיש קופה שבה אוספים את הכספים באופן ש"הנחלים הולכים אל הים"; ואז מגיע התפקיד העיקרי של הארגון, האיגוד וכיו"ב – להבטיח שה"מים" שנאספים ב"ים" יחולקו באופן המתאים: מי שצריך להיות ראשון – ילך ראשון, ומי שצריך להיות השני – ילך השני וכו'.

וכאשר חלוקת הכסף ע"י "פעדעריישאָן" וכיו"ב היא לפי רצון ומשפטי הקב"ה, "משפטיך למלך תן"86 – הרי זה מהוה הצדקה לכך שבפעם השני' יוכלו לקוות שהקב"ה יתן ברכה והצלחה כמ"פ ככה.

טז. והנה, מובן מעצמו שהנתינה ל"כל הנחלים" היא עבור דברים טובים, שהרי "לאו ברשיעי עסקינן"87 ח"ו, אבל, גם בדברים טובים גופא יש קדימה – מה בא בתור "פרשה ראשונה", "נהר ראשון", ומה בא בתור "פרשה שני'" ומה בא לאח"ז.

ולדוגמא: "בית רפואה" – קשור עם מצות ביקור חולים שהיא מצוה נעלית ביותר, וזהו ענין שנכלל בציווי "להדמות בו .. והלכת בדרכיו", "מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון"88, ועד"ז "הקב"ה ביקר חולים .. אף אתה בקר חולים"89.

אבל יש שתי דרכים כיצד לרפא חולה:

דרך אחת היא – להמתין עד שיחלה, רח"ל, ואז מחפשים עצות כיצד לרפאותו – דבר שכרוך בהוצאות כספיות גדולות, וגם בצער, הן עבור החולה, הן עבור בני-ביתו, והן עבור אלו שמטפלים בו, כיון שיש עסק עם ענין של חולי רח"ל.

אבל יש דרך שני' ברפואה – כלשון הכתוב90 : "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רופאך", שזהו רופא שהנהגתו היא באופן שמלכתחילה "לא אשים עליך".

ובכן: כיצד מבטיחים שאדם לא יהי' חולה רח"ל? – עי"ז שנותנים לו את החינוך הנכון, שאז הוא מתנהג בדרך הישר, בדרך הצדק והיושר, בכל עניניו, ובמילא הוא מונע את כל הענינים שיכולים להביא ומביאים לידי חולי.

ובלשון הרמב"ם בהלכות דעות91 : "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי .. ואינו צריך לרופא, ויהי' גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו".

וזוהי הדרך כיצד להבטיח שלא יצטרכו "בית רפואה", ולא יצטרכו את כל הענין של ריפוי חולים – כיון שפועלים שמלכתחילה "לא אשים עליך".

יז. וזהו מה שהתחילו להרעיש, אשר, הן אמת שצריך להחזיק "בתי רפואה" (שלא יצטרכו להגיע אליהם) וכו' וכו', אבל עוד לפנ"ז צריך להבטיח שלא תהי' הנהגה באופן של "זולל וסובא", הן בגשמיות כפשוטו, והן בענינים רוחניים, שלא להתנהג באופן ש"בשרירות לבי אלך"92, אלא לילך ב"דרך האמצעית" (כלשון הרמב"ם93, ככל הפרטים שבדבר), שבכללות הרי זו דרך התורה והמצוה, שעל ידה נעשה ענין הרפואה – כלשון חכמינו ז"ל: "תורה מביאה רפואה לעולם"94 – באופן שמלכתחילה "לא אשים עליך", כך, שיכולים לנעול את כל בתי-הרפואה, כיון שאין חלאים, כי אם עולם בריא!

ולכן, לכל לראש יש להבטיח את ענין החינוך – באופן שיהיו ילדים בריאים בגשמיות וברוחניות גם יחד.

וכיצד עושים זאת – כשמתחילים את החינוך לא "כבן ט"ז כבן י"ז", שאז יכול להיות מצב ש"מבעיט .. ויצא" (כנ"ל מדברי הגמרא במסכת ב"ב50), וגם לא לסמוך על מישהו אחר, אפילו לא על אביו, ובפרט בתקופתנו זו, שחלק מהאבות הם בעצמם עדיין "קטנים", וצריכים להתחיל לילך ל"גן ילדים", כדי שיספרו להם אודות האל"ף-בי"ת של יהדות, בד בבד עם האל"ף-בי"ת בענינים שבין אדם לחבירו.

וכתוצאה מזה, תהי' הקטנת מספר הזקוקים לידי ריפוי ברוחניות ועי"ז לידי ריפוי בגשמיות למספר קטן ביותר.

ועוד ענין בזה – אפילו מנקודת מבט של "ביזנעס" (כאמור לעיל) – שכשיתנו לילדים חינוך נכון, הנה לאח"ז יהיו הם ה"מנדבים" שיתנו כסף כמ"פ ככה עבור המוסדות האמונים על כספי הציבור לחלקם באופן המתאים.

וכאמור לעיל, לכל לראש נוגע הדבר ל"פעדעריישאָנס", וכן ליושבי-ראש של קהילות וכיו"ב, בנוגע לענין שבו מחויבים בתקופתנו זו ובארצות אלו – לחנך כל בן ובת, גם כשיש להם הורים, ואפילו כשחושבים שההורים ידאגו לכך, כיון שבנוגע לחינוך אין לסמוך על ספק, ואין להסתפק במדה זעירה ואפילו במדה בינונית, אלא החינוך צריך להיות באופן ד"ספי לי' כתורא" (כלשון הגמרא95 ) – שיתנו עבור ענין החינוך כל מה שיכולים ליתן, ועד לאופן הכי גדול שיכולים למצוא (וכשרוצים – מוצאים), ועי"ז יעמידו דור בריא, כך, שלא יהיו זקוקים לידי רפואות, כיון שמלכתחילה "לא אשים עליך", אלא הם בריאים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ואין לדאוג מה יעשו עם הכסף – כי תמיד יהיו מספיק ענינים של חינוך בריא, חינוך הכשר וחינוך על טהרת הקודש, שיוכלו לנצל עבורם את כל הכסף שישנו במזומן, עם כל הכסף שיכולים ללוות, והקב"ה יעזור שיהי' זה באופן ד"לוו עלי ואני פורע"96.

וכשיעשו כל ענינים אלו בשמחה ובטוב לבב – תפרוץ השמחה את כל הגדרים, ותשרוף את כתלי הגלות (בלשון בעל הגאולה והשמחה97 ), ו"יעלה הפורץ לפנינו"27, ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובעגלא דידן.

* * *

יח. דובר לעיל אודות החידוש של אותו האיש ש"זכור לטוב", שהודיע ותיקן בפועל את הענין של "מלמדי תינוקות" – שלא יתחיל בהיותו "כבן ט"ז כבן י"ז", אלא בהיותו "כבן שש כבן שבע", ולא רק בעיר מיוחדת, עיר הפלך והמרכז וכו', אלא "בכל עיר ועיר".

ויתירה מזה – ובמיוחד בקשר להתוועדות זו – כפי שבעל השמחה והגאולה ביאר והסביר, שהדרך היחידה שמורה תורת-חיים ותורת-אמת כיצד "להשבית אויב ומתנקם" על קיום עם ישראל (כלל ישראל ופרט ישראל) ח"ו, היא – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שזהו עוד לפני "כבן שש כבן שבע", שאז נקרא בשם "עולל" ו"יונק".

ולא כפי שטענו אז מהממשלה, שכאשר "ידע הנער", לאחרי שיגדל, אזי ינתן לו לבחור בעצמו דרכו בחיים כרצונו, אבל כל זמן שעדיין אינו מבוגר בדעתו, אסור להכריחו ע"י חינוך דתי – שזו היתה אחת הטענות וסיבות המאסר: היתכן שמכריחים "עוללים ויונקים", תינוקות ונערים שאינם מבוגרים, שלא מלאו להם י"ח שנה, ללמוד עניני דת.

ועל זה הובהר עוד לפני המאסר, שלא זו בלבד שאי אפשר להמתין עד י"ח שנה, "כבן ט"ז כבן י"ז" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב50), ואפילו לא להמתין עד בר-מצוה, או אפילו עד שיגיע לחינוך, אלא ענין החינוך צריך כבר להתחיל "מפי עוללים ויונקים" – שזה הי' "עיקר" אצל בעל השמחה והגאולה בנוגע לפעולות ולעבודת הקודש שלו, שכיון שיש גזירות על בנ"י, וצריך לבטל את ה"אויב ומתנקם", צריך לחזק את הענין ד"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".

יט. ומזה מובן, שאע"פ שהחינוך של בן ט"ז וי"ז תלוי בעיקר באב, הנה בנוגע לבן שש ובן שבע, שע"פ דין "צריך (בן שש) לאמו"98, ועאכו"כ "עולל ויונק", ועד ל"יונק" כפשוטו [שביניקה זו תלוי ה"דם ובשר כבשרו", ולכן נוגע שהמאכל ומשקה של האם יהיו באופן המתאים לרצונו של הקב"ה (ככל פרטי עניני הזהירות שהובאו בשו"ע יו"ד99 בנוגע למינקת)] – הרי לא זו בלבד שהוא זקוק וצריך לאמו, אלא כמעט כל החינוך שלו תלוי באמו.

ואע"פ שהחינוך כפשוטו הוא באופן ש"משמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה" – הנה בנוגע לכל היום כולו, כדי שיהי' "יסדת עוז" מפיו של בן שנתיים, או לפנ"ז, בהיותו "יונק", או לאח"ז, בהיותו בגדר "עולל", תלוי הדבר באמו.

וענין זה מתחיל מהחינוך שנותנים כתלי הבית. – אין צורך אפילו לבטא זאת בדיבור, אלא עצם הנהגת הבית, כתלי ורהיטי הבית, התמונות שתולים על הקירות, וכל פרטי הבית – יש להם חלק חזק בחינוך ה"עולל" ו"יונק", לא פחות מהחינוך שנותנים לו באופן ישר ע"י שמלמדים אותו תורה וכיו"ב.

ועאכו"כ בנוגע לדברים שנכנסים לבית, אכילה ושתי' – הרי כל הזכות והאחריות מוטלת על "עקרת הבית"100 זו האשה. ובלשון הגמרא101 : "כתיב102 אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו". וזוהי דוגמא לכל הנהגת הבית, שבשעה שהבעל מביא הביתה את המעות שהרויח, אין זה באופן ש"חטים כוסס", מעות אוכל, שהרי אי אפשר לאכול את ה"שטר הירוק", או את המטבע האדומה או הצהובה וכו', אלא באמצעותם צריך להכין מאכל הראוי לאכילת בני אדם. וענין זה תלוי ב"עקרת הבית", שלכן נקראת "עזר כנגדו".

ועד"ז בנוגע לתקנת יהושע בן גמלא, שהצלחתה תלוי' באמהות, שבשעה שנודע להן שפתחו "חדר" וישנם "מלמדי תינוקות", הנה כיון שבנות ישראל כשרות הן, שלחו כולן את ילדיהן לשם. – חסרה רק המציאות של "חדר" עם "מלמד תינוקות" לאן לשלוח את הילדים; אבל אם יש רק מציאות כזו, ומודיעים לה על כך – שולחת היא את הבן והבת, ה"עולל" ו"יונק", כדי שיהי' אצלם הענין ד"יסדת עוז", נוסף על החינוך שנותנים כתלי הבית.

כ. ומזה רואים אשר לא כדעת הטועים שאומרים: איזה מקום תופסות נשי ובנות ישראל בדת ישראל ואמונת ישראל וכו' – אדרבה: הן אלו שבונות את "בית ישראל", הן בתור יחיד ופרט והן בתור כלל.

והגע עצמך:

הדין ש"עד אחד נאמן באיסורין" – למדים מהנאמנות של אשה בישראל103, שהיא נאמנת על ענינים עיקריים בדת ישראל, עם היותה עד אחד.

ויתירה מזה בנדו"ד – שלא זו בלבד שהיא נאמנת, אלא עוד זאת, שהקב"ה קבע את העולם באופן שכל השייך ל"עוללים ויונקים" תלוי באם!

הקב"ה הי' יכול לקבוע את העולם באופן אחר. – אם החינוך של עוללים ויונקים הוא עיקר גדול, ונוגע לקיום התורה, "שלא תשתכח תורה מישראל", ו"להשבית אויב ומתנקם" – הי' הקב"ה יכול לקבוע את העולם באופן שענין זה יוכל להעשות או ע"י האב או ע"י האם.

וכפי שמצינו אצל בעלי-חיים, שיש מינים כאלו שההתעסקות במזונות הילודים היא תפקידו של האב דוקא.

ואעפ"כ קבע הקב"ה אצל "עם קרובו"104, אשר "בנו בחרת מכל העמים"105 [ומזה נמשך בדרך ממילא בכל מין המדבר106 ], שהבטחת אופן ההנהגה והחיים והקיום של "עוללים ויונקים" תלוי' לגמרי (או כמעט לגמרי) בידי האם, וגם בידי הבת, שבשעה שמתחנכת ומתכוננת להיות "עקרת הבית" לאחרי חתונתה, עלי' לדעת מיד שהיא מתכוננת להיות לא רק "עזר כנגדו", אלא יש כמה ענינים שבהם היא העיקר, להיותה "עקרת הבית", ואילו הבעל (או האב) רק מסייע בידה.

וכאן באים שתי הנקודות ביחד: מחד גיסא – "איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה"107, וביחד עם זה, יש ענינים שדוקא האשה היא זו שצריכה ליישם אותם בנוגע לפועל, והדבר תלוי לגמרי (או כמעט לגמרי) בה.

כא. וכיון ש"אין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן"108 – ברור הדבר שהקב"ה נותן לכל בת ישראל את היכולת להתכונן לסדר החיים שבו תמלא את שליחותה בבנין ביתה בישראל,

וכן ברור הדבר שהיא תהי' "עזר כנגדו" (כיון שהקב"ה אומר שיהודי זקוק ל"עזר כנגדו"), וביחד, ובשמחה ובטוב לבב, יוכלו לעסוק בתומ"צ בחייהם הפרטיים,

וגם לפעול בסביבה שבקרוב להם ובסביבה שמרחוק להם, וכאמור לעיל61 – "עד אפסי ארץ"62, ששם יגיע חינוך הכשר וחינוך על טהרת הקודש, ועד שיהי' "קדוש" בפועל – "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"109 : כפי שהי' בשעת מתן-תורה, כך יהי' גם בימינו.

ועד שיקויים היעוד של הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז נצא מהגלות "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"110, ובאופן שמכל ד' רוחות העולם שנימנו בכתוב111 : "אומר לצפון תני וגו'" – "קהל גדול ישובו הנה"112, כולל גם "עור ופסח"112 וכיו"ב, שיתרפאו לגמרי (כדאיתא במדרש113 ), וילכו לקבל פני משיח צדקנו בשמחה ובטוב לבב, "ושמחת עולם על ראשם"114.

* * *

כב. דובר לעיל אודות ענין הזכרון על מאורע שאירע כמה זמן, שנים ודורות לפנ"ז, שכיון שתורת-חיים ותורת-אמת דורשת לזכור זאת, וזהו חלק מ"תורה" והוראה, הרי מובן, שזכרון זה צריך להביא הוראה במעשה בפועל, כיון ש"המעשה הוא העיקר"115 – לחזור ולחיות זאת מחדש; וכיון שבעניני קודש "אין מורידין", אלא אדרבה: "מעלין" – צריך להוסיף יותר בחיות שבדבר.

וכמדובר לעיל שאם רק "יתקע מחשבתו בחוזק" (כלשון הידוע116 ) יוכל לחזור ולחיות מאורע זה בכל הפרטים, ועד לסיפור הידוע (המוזכר לעיל)19 אודות איש-צבא, שבשעה שצייר במחשבתו עמידתו ב"מצעד" ("פּאַראַד") כשהמלך עובר וסוקר את כל הענינים (ה"כפתורים" וכו') אם מצוחצחים ועומדים במקומם – אזי התעלף, אע"פ שכבר עברו כמה שנים לאחר שגמר שירותו בצבא. ומסיפור זה למדים עד כמה נוגע ענין המחשבה, ועד למ"ש בזהר117 "מחשבה איהו אדם", וכתורת הבעש"ט118 ש"במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא".

אבל עדיין יש מקום לטענה:

בשביל לחזור ולחיות מאורע שהי' בעבר, יש צורך ש"יתקע מחשבתו בחוזק" (כנ"ל). וכדי ש"יתקע מחשבתו בחוזק", צריך להיות במעמד ומצב שאין לו ענינים המבלבלים.

אמנם, כיון שאי אפשר לחשוב ולהיות שקוע בשני דברים בבת אחת, והמציאות היא שיש לו כמה ענינים וכמה פרטים שדורשים ותופסים ממנו שימת-לב – ענינים ששייכים לסוג ושטח אחר לגמרי,

– לא מדובר אודות ענינים אסורים ח"ו, אלא ענינים שהם בשטח אחר, בדוגמת האמור לעיל אודות הצורך לעסוק בלהט ("זיך קאָכן") בענין החינוך, בה בשעה שהוא מוכרח לחשוב אודות ביקור חולים, שזוהי אחת המצוות הכי גדולות –

א"כ, איך יתכן שתורת-חיים – ש"לא ניתנה למלאכי השרת"119 אלא לבני-אדם, ומתחשבת בכך ש"יצר הרע יש ביניכם"120 – תדרוש ממנו להתנתק מכל הענינים שאינם ב"שטח" זה?!

ובכן, גם על זה באה הוראה מסיפור המאסר, שאינני יודע אם שמו לב לכך כראוי, כדלקמן.

כג. בתחילת הסיפור אודות המאסר (מהפרטים שהיו יכולים לגלות מיד), מתאר בעל השמחה והגאולה גם מה שאירע שעות אחדות לפנ"ז, ובין הדברים כותב ענין שאירע אמנם במציאות אלא שלכאורה אינו שייך למאסר והגאולה, אבל כיון שכתב זאת, וצוה להדפיס ולהפיץ, הרי מובן שגם ענין זה נוגע לפרשת המאסר והגאולה.

וז"ל121 : גמרתי "קבלת האנשים" (ל"יחידות") אשר שעותיהם היו קבועות וכו', והייתי יגע במאד מהעבודה כו'. יגע ואין אונים נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסיבת בני ביתי וכו', והנה צלצל הפעמון ברעש גדול וכו' (ואז הגיעו עם פקודת החיפוש בבית, ולאח"ז הי' המאסר).

ולכאורה, מה נוגע לסיפור המעשה שהי' זה לאחרי "יחידות", בצאתו מה"יחידות" יגע כו', שאז אירע כל המשך הדברים?

כד. והביאור בזה – בהקדמה:

ענין ה"יחידות" בזמנים קבועים בזמן ההוא, לא הי' עבור עסקנות ציבורית. – עסקנים ציבוריים היו באים בשעה שלא הסתובבו אנשים בבית, כיון שלא רצו שיבחינו בהם; עבורם נקבעו זמנים מיוחדים, בשעה שלא מסתובבים בבית אנשים צדדיים, וכל אחד הגיע בפני עצמו, עם כל עניני הזהירות שהיו דרושים אז.

ועוד ענין בזה – כידוע שבחדר שבו קיבל ל"יחידות" הי' קיר משותף לדירה נוספת, שידעו שדר בה אדם שהופקד ע"י ה"בולשת" (כפי שנקרא כאן: "סיקרעט סערוויס"122 ) לדור שם, וחיפש עצות (לשנות את הקיר, אם הי' תחילה עבה כו', כדי) שיוכל לשמוע מה שמדברים בחדר היחידות, כך, שהי' צורך בזהירות מיוחדה היכן לדבר אודות עסקנות ציבורית, ובאיזה אופן וכו' וכו'.

ל"יחידות" הגיעו איפוא כדי לשאול אודות ענין פרטי שנוגע לאיש פרטי או אשה פרטית בחייהם הפרטיים; שאלת עצה, בקשת ברכה וכו' וכו',

– יתכן שהזדמן לפעמים גם ענין של עסקנות, אבל לא זה הי' העיקר, כאמור, שמפני הזהירות שדרש המצב, לא היו עסקנים ציבוריים צריכים להיות נוכחים בזמן שבו היו נכנסים אנשים רגילים שהיו צריכים עצה בעניניהם הפרטיים –

ולאו דוקא בענינים רוחניים, אלא יכול להיות גם בנוגע לענין גשמי – שהרי לפני שמישהו נכנס ליחידות, לא הי' מחוייב לספר (לא היום ולא אז) מהו הענין שבגללו רוצה להכנס. בשעה שנכנס – אז סיפר. אבל לא בשעה שנרשם להכנס, בגלל שהודיעו שבימים ושעות אלו יקבלו אנשים פרטיים.

כה. והגע עצמך:

מדובר אודות מאסר בגלל עסקנות שנוגעת לכך "שלא תשתכח תורה מישראל" – שהרי באותה תקופה הי' רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל תחת הממשלה ההיא.

והי' זה באותו זמן שהעסקנות הגיעה למעמד ומצב כזה שהם לא יכלו לסבול זאת יותר, ובאו לידי החלטה שיש לבצע את המאסר בפועל, למרות הסיכון מצד הספק אם כדאי הדבר או לא, בגלל הרעש שיתעורר מזה ("מ'וועט אויפהויבן אַ טומל") – שהרי המחשבה אודות המאסר היתה כבר כמה חדשים או כמה שנים לפנ"ז, אלא שבמשך כל הזמן עשו חשבון אם כדאי הדבר, וחשבו אולי יוכלו להגביל אותו וכו'; אך בסופו של דבר הגיע מעמד ומצב כזה שלא יכלו לסבול זאת יותר, והגיעו לידי החלטה, שכדאי להכנס בכל הספיקות, ובלבד להפסיק עסקנות זו.

והידיעה אודות מעמד ומצב זה היתה גם אצל בעל המאסר – שהרי הוא הי' זה שהנהיג את כל הענין:

המצב אז לא הי' כמו היום, שעל כל ענין יכולים למנות מזכיר מיוחד, ולרשום בספרי זכרונות וכו'; הי' אסור לרשום או לספר לאדם שני או שלישי וכו' וכו'. ובמילא הי' הכל צריך להיות בזכרונו ועל שכמו, עם מספר אנשים הכי מצומצם, ובאופן שכל אחד ידע רק חלק בלבד, ואילו ענין שידיעתו אינה נוגעת לעבודתו, נזהרו שלא לספר לו – לא בגלל החשד ח"ו, אלא בגלל הפחד שמצד היסורים רח"ל שהם יכולים לגרום (ובלשון הגמרא123 : "אלמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי'") עלול פלוני לפלוט מילה... ("זיך אַרויסכאַפּן מיט אַ וואָרט") ולכן סיפרו לו רק המוכרח בלבד. ובזכרונו של מי היו והוכרחו להיות כל הענינים – רק אצל בעל המאסר בעצמו בלבד!

וכאן מספרים דבר פלא:

במה התעסק בעל המאסר שעתיים לפני זה? – הוא הניח את כל הענינים הצדה, והקדיש כו"כ שעות כדי לשמוע בקשתם של איש ואשה פרטיים, בענין פרטי, ענין גשמי, ולראות מה יכול לעשות עבורו, לברכו או להקל צערו או לנחמו וכו' וכו'.

ומוסיפים בזה, שענין זה לא נעשה כדי לצאת י"ח, בשעות הפנויות, במעמד ומצב של מנוחה, שאז עסקו גם במצות "ואהבת לרעך כמוך"124, אלא כפי שמוסיף ומדגיש שהי' יגע מקבלת האנשים ליחידות!

ומובן בפשטות, שהיותו יגע – לא הי' מענינים של מנוחה, או מענינים שעושים כדי לצאת י"ח, אלא מענין שנעשה באופן של יגיעה – יגיעת בשר, ועוד ועיקר: יגיעת נפש, כיון שאין זה ענין שקשור עם מלאכת יד, מלאכה גשמית, כי אם ענין הקשור עם ריכוז המחשבה וכל הפרטים הקשורים עם רוחניות, אלא שמצד יגיעת הנפש מתעייף גם הגוף בדרך ממילא.

כו. ומזה יש ללמוד הוראה – במכל-שכן וקל-וחומר:

אם בשעה שצריך להבטיח "שלא תשתכח תורה מישראל", ולשמור על קיום ניצוץ הגחלת של רוב מנין ורוב בנין בנ"י, הנה כשיודעים שכעת הגיעה השעה שמוקדשת לעזור לאיש ואשה פרטיים בענין פרטי, אפילו ענין גשמי, היו יכולים להניח הצדה את הדאגה הכללית, ולענות על ענין פרטי, תוך לקיחת אחריות על המענה, שזה מורה על תקיעת מחשבתו בחוזק כדי לכוין למענה הנכון –

הרי עאכו"כ כשהמצב הוא להיפך – כשתובעים ממנו להניח הצדה ענין פרטי שלו, ולאו דוקא ענין רוחני, אלא יכול להיות ענין גשמי, ובמקום זה לעסוק בענין שנוגע "שלא תשתכח תורה מישראל" – בודאי שדבר זה צריך להעשות, ולהעשות בכל ה"שטורעם".

כז. אך כאן נשאלת השאלה הידועה:

בשלמא כשמדובר אודות נשיא בישראל, נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקיבל חינוך מיוחד מאביו, שגם הוא נתחנך ע"י אביו וכו' וכל הדורות שלפניו – אין זה פלא לכאורה שהי' יכול לפעול זאת בעצמו; אבל מהי השייכות לאנשים כערכנו, שיוכלו לדרוש מהם ענין כזה?

ובכן, גם על זה ישנו ביאור הכי פשוט:

אילו הי' מדובר אודות הנהגה ששייכת אליו בלבד – לא הי' מקדיש זמן לכתוב זאת, ולצוות להדפיס ולהפיץ את הדברים. – ח"ו לדרוש בכבוד עצמו או בכבוד בית אבא. אותם ענינים שעשה ששייכים ליחידי סגולה – לא נתגלו, ועאכו"כ שלא נכתבו, לא נדפסו ולא הופצו.

ואילו הענינים שנתגלו (כמו כללות הסיפור אודות המס"נ על תומ"צ) – עי"ז שלקח מזמנו כדי לכתבם, וצוה להדפיסם בצירוף לסיפור המאסר והגאולה, ביחד עם הפצת המכתב125 אודות ההתוועדות של י"ב-י"ג תמוז שבה יקבלו החלטות בנוגע ללימוד התורה והמצוה – הרי זה בגלל שהדבר נוגע לסלילת הדרך שלאח"ז יוכלו לעשות כן כל אחד ואחת שיגיעו אליהם הדברים, באופן של לימוד המביא לידי מעשה.

וכפי שראו בפועל, שדוקא לאחר המאסר – אפילו עוד לפני הגאולה, ועאכו"כ לאחר הגאולה – נתחזקה הפצת התורה והיהדות לכל פרטי' במדינה ההיא, ביתר שאת וביתר עוז, גם במקומות שעדיין היו זקוקים למס"נ, כידוע כמה פרטים בנוגע לכמה אנשים, שחלקם נמצאים עתה כאן, חלקם בכפר חב"ד וחלקם בכל קצוי תבל, והחלק הכי מאושר בהם – יחידי סגולה מתוך יחידי סגולה – נמצאים עדיין מאחורי מסך הברזל [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר: מסתמא לא יזיקו הדברים לאף אחד], וממשיכים בעבודתם בקודש מתוך מס"נ.

ועד"ז בנוגע להתחלת הסיפור, שהקדיש כמה שעות כדי למנוע צרה ולענות על שאלה ובקשה של איש פרטי בענין פרטי, ועשה זאת ביגיעת נפש עד שהגוף התעייף, ופעולה זו היתה הכנה שלאח"ז תהי' המס"נ להבטיח "שלא תשתכח תורה מישראל", ע"י הפעולה "להשבית אויב ומתנקם" – שכיון שהדברים נכתבו עבורנו, הרי זה סימן, במכ"ש וק"ו, שלכל אחד מאתנו ניתן כח (נוסף על מה שהי' לו לפני שהתוודע לסיפור זה), שיוכל בפועל ממש להניח הצדה את הענינים הטובים שמונח בהם, כיון שה"מצוה שהזמן גרמא" עתה הוא הענין הכללי "שלא תשתכח תורה מישראל", שיפעל "להשבית אויב ומתנקם".

ויש לעשות זאת באופן של שמחה וטוב לבב, ובמילא, כשעושים דבר עבור הזולת בסבר פנים יפות, הרי הוא מקבל זאת בטוב, ואז ההצלחה היא כמ"פ ככה.

כח. והנה, בנוגע לכללות ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה מתוך אהבה –"ואהבת את הוי' אלקיך"126, שקשור עם "אהבתי אתכם אמר הוי'"127 – נאמר128 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה":

הטענה היא שישנם "מים רבים". ואין זה ענין שאינו במציאות, דמיון בלבד, אלא התורה עצמה מעידה שיש מציאות של "מים רבים" ו"נהרות" – "מים הזידונים", ועאכו"כ ויתירה מזה – "מים רבים" של דברי הרשות.

אבל אעפ"כ, כשישנה אהבת ישראל להקב"ה – שמעוררת "כמים הפנים לפנים"129 את גילוי אהבת הקב"ה לישראל – ישנה ההבטחה ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

וכפי שמביא רבינו הזקן130 שה"מים רבים" הם בדוגמת מי המבול שכיסו את כל העולם, ואעפ"כ, נכנס יהודי לתוך התיבה, כפירוש הבעש"ט131 ש"תיבה" היא מלשון תיבות ואותיות – תיבות התפלה ותיבות התורה, ועי"ז ניצול מכל ה"מים רבים".

ולא זו בלבד ש"לא יוכלו לכבות את אהבה .. ולא ישטפוה", אלא אדרבה – שעי"ז מתעוררת אצלו אהבה רבה ביותר, "כיתרון האור מן החושך"48, שתהי' בתוקף גדול ביותר.

ואז נעשה אצלו מעמד ומצב כמו שהי' אצל נח – שלאחרי יציאתו מן התיבה הי' יכול לבנות עולם שלם, "עולם חדש ראה"132, עם חיות ובהמות ושבעים אומות העולם, אלא שהי' זה כפי שנח. בונה עולם – באופן ש"וירח הוי' את ריח הניחוח"133, שעי"ז הבטיח את קיום העולם בכל הפרטים שבזה,

ולאח"ז נמשך הדבר בברית שכרת הקב"ה עם אברהם134, ולאח"ז גם הברית שכרת הקב"ה עם משה135 – כמבואר בחסידות136 ענין שלש הבריתות, ומה שכל אחד מוסיף על הקודם לו,

ועד לברית שכרת הקב"ה עם בנ"י, ש"אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם", מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"137, וכדאיתא במדרש138, "מה היום קיים ומאיר", כך גם "אתם נצבים היום", באופן ש"קיימים ומאירים", מ"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" עד "ראשיכם שבטיכם", ועומדים באופן ד"כולכם" "לפני הוי' אלקיכם", וכהמשך הכתובים139 : "לעברך בברית הוי' אלקיך ובאלתו", "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים".

ובקרוב ממש יהי' זה בגלוי, ועד לאופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"140, "אלו תפילין שבראש"141, שעל ידם יהי' ניכר שבשעה שיהודי הולך ברחוב משועבד מוחו להקב"ה, לתורתו ומצוותיו.

וכשעושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ובגלוי ובפרהסי' – הרי זה יפעל ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"142, כפירוש התרגום:֯ "בריש גלי", "כימי צאתך מארץ מצרים"143, וכך יהי' גם בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו, ובאופן ד"אראנו נפלאות"143, כפירוש הזהר144 שאפילו ב"ימי צאתך מארץ מצרים" הי' זה נחשב לענין של "נפלאות", ובקרוב ממש.

* * *

כט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מי מנה עפר יעקב וגו'.

* * *

ל. מפני השעה (המאוחרת) – אומר עתה עכ"פ התחלה של ענין בנגלה:

דובר בהתוועדויות שלפנ"ז145 אודות מאמר הגמרא (במסכת שבת146 ובמסכת כתובות147 ) "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר148 יהי פסת בר בארץ", שנוסף על הפירוש כפשוטו, ישנו גם מ"ש הרמב"ם (בפירוש המשניות149 ) שזהו ע"ד ש"בנ"א אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן: פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל", והיינו, שהכוונה במאמר זה היא שכל הענינים יהיו בהרחבה, ללא דאגה וטירחא כו' – שזהו לשיטתו בספר הי"ד (בהלכות תשובה150 והלכות מלכים151 ) ש"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"152, ולכן, "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים וכו'", ומביא ראי' מבן כוזיבא שר"ע "הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח .. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"153, ובהתאם לזה, "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם .. אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי'154 וגר זאב עם כבש .. משל וחידה כו'"155.

אמנם, באגרת תחיית המתים156 מוסיף הרמב"ם במ"ש שהיעודים שבספר ישעי' הם "משל וחידה" – "אין דברינו זה החלטי כו'", אלא רק בדרך אפשר, כדי שלא יהי' הכרח לומר שזהו ענין של נס, אם יכולים לפרש באופן אחר, אבל יתכן שאכן יתקיימו כפשוטם.

ונתבאר בזה ביאור הכי פשוט – שבימות המשיח יהיו ב' תקופות: בתקופה הא' יהי' רק ביטול שעבוד מלכיות, אבל עדיין עולם כמנהגו נוהג, ולאח"ז תהי' תקופה הב' שבה יתקיימו יעודים הנ"ל כפשוטם.

ויש להוסיף בזה, שכשם שיש חילוק בזמן בין ב' תקופות הנ"ל, יש גם חילוק בנפש – במעמד ומצב נש"י, כמבואר ברע"מ157 (הובא גם בספר עבודת הקודש158 לגבי שיטת הרמב"ם)159 החילוק בין תלמידי חכמים לעמי הארץ, "דמסטרייהו (דעמי הארץ) לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", משא"כ בנוגע לת"ח כו'.

המשך הביאור – שהחילוק בין המעמד ומצב דימות המשיח באופן שעולם כמנהגו נוהג או באופן של חידוש במעשה בראשית, הוא כמו החילוק בנוגע לביהמ"ק השלישי, אם יבנה ע"י משיח (כפי שפוסק הרמב"ם160 ) או שיהי' בנינא דקוב"ה161 (באופן נסי), שתלוי במעמד ומצב של בנ"י אם "לא זכו" או "זכו"162 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א163 ונדפסה בלקו"ש חכ"ז ע' 191 ואילך.

(וסיים:) וע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות באופן שלא מתחשבים במעמד ומצב איזה שיהי', ואפילו כשידע איניש בנפשי' שהוא במעמד ומצב ד"לא זכו", הרי הוא מתכונן לקבל פני משיח צדקנו, ע"י תוספת עוז בלימוד התורה ובקיום המצוות, ומעמיד "צבאות השם", עי"ז שפועל על כל בנ"י שבסביבתו, ועאכו"כ בחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש, בד' אמות של הלכה (ש"מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה .. אלא ד' אמות של הלכה"164 ) – אזי מכינים וממהרים את ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש, בדרכי נועם, בחסד וברחמים, ובשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

לא. י"ב-י"ג תמוז נכללים בארבעים יום ראשונים, שעליהם נאמר שהיו "ברצון", ואדרבה: הלימוד שגם ה"אחרונים" היו "ברצון" הוא ממ"ש165 "כראשונה", "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"166, והיינו, שה"רצון" שישנו בנעילה דיוהכ"פ – נלקח מארבעים יום ראשונים (שי"ב-י"ג תמוז בתוכם) שהיו "ברצון".

ומזה מובן, שכל הענינים שיהודים מקבלים על עצמם בארבעים יום אלו – נעשים "ברצון" שלמעלה, כיון שישנו הרצון דלמטה, שמושל ושולט על כל הכחות, ועאכו"כ שהרצון שלמעלה מושל ושולט על ב"ד שלמעלה ושלמטה וכו', והקב"ה ממלא את רצונו – להמשיך ברכתו בבני חיי ומזוני רויחי לכל אחד ואחת במקומו, ועאכו"כ ברכת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות.

וכיון שמסירים מבנ"י את כל הדאגות – הנה כיון שהם לומדים תורה ומקיימים מצוות אפילו כשיש "מים רבים" ו"נהרות", הרי עאכו"כ כשהקב"ה נותן להם ברכתו "מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"167, ככל הפרטים והפירושים שבדבר168 – בודאי שניתוסף בזה באופן של הליכה "מחיל אל חיל"25.

ועי"ז באים למעמד ומצב ד"ישראל עושה חיל"169, כמבואר בזהר170 שקאי על ימות המשיח, שאז יקויים היעוד171 "ומחץ פאתי מואב וגו'" (עם כל הפרטים), החל מ"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", ועד להסיום: "וישראל עושה חיל".

וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, כולל גם ימי י"ב-י"ג תמוז, כאשר "אכתי עבדי אחשורוש אנן"172.

וזה יעזור גם להפך את כל הימים הבאים לקראתנו לששון ולשמחה, ובקרוב ממש "נאכל שם מן הזבחים וכו'"17, בביהמ"ק שיבנה במקומו, ובשמחה ובטוב לבב.

לב. רגיל גם בימי השמחה של בעל הגאולה להזכיר אודות תוספת התחזקות בלימוד השיעורים שתיקן בחומש תהלים ותניא – "חת"ת"173.

וכן – להזכיר אודות ה"מגבית" עבור "קופת רבינו"174, שכל הרוצה יתנדב כנדבת לבו הטהור, ואם ירצה, יציין שמו ושם אמו, ויזכירוהו – בלי נדר – על הציון של בעל ההילולא.

ועתה נסיים בניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", שתוכנו, שאין לדאוג על כך שנמצאים עדיין "בדרך", כיון שבקרוב ממש באים ל"בית-מרזח" ("דאַ קאַרטשאַמקע") שבדרך175, ומשם באים בקרוב ממש לביהמ"ק השלישי, "בית עולמים", שאז תהי' ה"מנוחה ונחלה" האמיתית, וכאמור – בקרוב ממש, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"ביד רמה".

[ניגנו הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן. לאח"ז הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה, והזכיר עוה"פ אודות המגבית וההזכרה על הציון. וסיים:]

ותהי' היציאה מימי הגאולה בשמחה ובטוב לבב – "בשמחה תצאו ובשלום תובלון"176, ובקרוב ממש – לקבל פני משיח צדקנו, "והקיצו ורננו שוכני עפר"177 והוא – בעל השמחה והגאולה – בתוכם, וכאמור – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"ביד רמה".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].